בליל יום חמישי י"א במרחשוון תרל"ט, זרחה השמש בעיירה קוסובה לרבי שמריהו יוסף ורעייתו הרבנית מרת רשה לאה, בהיוולד בנם השני אברהם ישעיהו, הלא הוא מרן החזון איש זצוק"ל.
היה זה מאורע היסטורי רב חשיבות בתולדות העם היהודי אשר בתחילתו, איש מכל השמחים בלידתו בקוסובה, לא שיער ולא העלה בדעתו את האור הגדול שהחל לזרוח ולהאיר. איש לא חזה כי זה הילד הקטן עתיד להיות להם לישראל כגלגל חמה המחמם ומאיר לעולם כולו.
בחודש חשון תרנ"ב מלאו לו שלוש עשרה שנים, הגיל בו נכנס לעול תורה ומצוות. אף שכבר שנים קודם לכן כל הוויתו עמלו ומהותו היו מוקדשים לתורה, עם כניסתו לעול תורה ומצוות קיבל על עצמו כי מכאן ואילך עד אחרית ימיו ילמד תורה לשמה.
שאיפותיו של הנער אברהם ישעיהו לעליה בתורה, לא ידעו גבול ושובע. לאזניו הגיעו השמועות על ישיבת וואלוז'ין אשר נוסדה על ידי רבי חיים מוואלוז'ין, שהיתה הישיבה החשובה ביותר, בה הסתופפו מיטב הכוחות הרוחניים של כלל ישראל. וכך יצא לדרכו דרך ארוכה שארכה ימים ארוכים כשלבסוף עמדו רגליו בשערי ישיבת "עץ חיים" בוואלוז'ין. בתקופה זו כיהן בישיבת וואלוז'ין רבי חיים סאלוויצ'יק, אשר נחשב אחד הגדולים שבדור.
אף ששאיפתו להסתופף בצילו של רבי חיים היתה גדולה עד למאד זמן שהותו בוואלוזין הסתכם בשהיה של ארבעה ימים בלבד, היות והתברר לו כי לא ניתן לאכול לחם שאין בו חשש חדש, ומתוך הקפדה על עניני הכשרות, החליט בלית ברירה לשוב חזרה לביתו שבקוסובה.
לאחר שנים ארוכות של עמל תורה בין כתליו של בית המדרש הישן בקוסובה, בערה בקרבו השאיפה להכיר ולהימצא בקרב גדולי תורה, להכיר את אורחותיהם לקבל מהם דרכי לימוד עליה ובניה רוחנית. לאזניו הגיעו השמועות על קיבוץ מיוחד של בני עליה בעיר ווילנא אשר בראשותו עמד מרנא רבי חיים עוזר גרודזינסקי זיע"א. מרן החזון איש עזב את קוסובה, המקום בו נולד, ועקר עצמו מבית המדרש הספוג בתורתו לילות כימים, כשהוא שם פעמיו לווילנא. בתקופה זו, החל לראשונה לפרסם ברבים את חידושיו, על גבי גיליון קובץ תורני שבועי שנוסד על ידי רבי יצחק בלאזר זצ"ל, ומתקופה זו ואילך היה החזון איש מעורב בכתיבת עוד קבצי תורה בהם פירסם את חידושיו ועיטר בהם את הערותיו.
בהגיעו לפרקו, החלו להגיע לאביו הצעות נכבדות, היו בהם כאלו שהיו בנות רבנים נכבדים או עשירים אשר ביקשו להכניס ברכה אל ביתם לזכות בתלמיד חכם המופלא כחתן. חפצו ותשוקתו היה להמשיך ללמוד תורה בהשקט ובצנעה ללא כל עול.
בחודש חשוון שנת תרס"ו בא בברית האירוסין עם מרת בתיה, בתו של ר' מרדכי ביי, מנכבדי העיירה כווידאן, אשר קיבל על עצמו את עול פרנסתו כל הימים, כדי שיוכל להמשיך ליישב על התורה ועל העבודה כרצונו וחפצו.
כעבור שלושה חודשים, ביום שלישי יא' בשבט נכנס החזון איש לחופה, במעמד בני משפחתו וציבור מבני כווידאן אשר באו לשמוח בהקמת הבית החדש בישראל, בית שלימים יהיה הבריח התיכון ומקום משכנה של התורה ממנו תצא הוראה לכל כלל ישראל.
אחר נישואיו עבר החזון איש להתגורר בעיירה כווידאן, העיירה היתה עיירה קטנה בת כמאה ועשרים משפחות אשר רובן הגדול שומרי תורה ומצוות, המקום הקטן השקט המנותק מהמולת הערים הגדולות מצא חן בעיני החזון איש, אשר ראה במקום זה מקום בו יוכל להמשיך לעמול בתורה מנותק מן העולם מופרש מכל עניני החומריות, בלתי לה' לבדו, כשבני העיירה אינם מודעים לגדלותו, והיה נראה בעיניהם כיהודי פשוט.
בשלהי קיץ שנת תרע"ד, פרצה מלחמת העולם הראשונה. העולם היה כמרקחה, רוסיה נלחמה בגרמניה, והעיירה כווידאן הסמוכה לגבול עם גרמניה, היתה לחזית ולמקום מלחמה והיתה מהראשונות להיפגע מאש המלחמה. רובם של תושבי העיירה נמלטו על נפשם מאימי הכובש הגרמני לתוככי רוסיה, בין הנמלטים היו גם החזון איש ובני משפחתו.
עם הגיעם לסטאוויץ מצאו מקום משכן זמני בו יוכלו להתגורר. ובעוד מסביב ההמולה רבה, הפחד והחשש מפני הבאות, מרן החזון איש אך ביקש להמשיך לחיות בעולמו המרומם, בבית המדרש.
באותה תקופה, התבקש על ידי רב המקום למלא את מקומו. בתקופה זו ניהל את עניני המקום ביד רמה ופעל בכל ענין הנדרש ממנו כרב, אך כששב הרב למקומו, חזר שוב לד' אמותיו כפי שהיה מסתיר את הנהגותיו ואורחותיו ועומל לבל יכירו בדמותו המרוממת והנעלה.
התחנה הבאה בנדודיהם של מרן החזון איש והרבנית, הייתה מינסק. רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, השכיר להם חדר מדירתו, בו הניחו את מעט חפציהם ומטלטליהם, כשהחזון איש ממהר למצוא מקום בו יוכל להמשיך להגות בתורה כבימים ימימה.
בתקופה זו, כך העידו מקורביו, לא פסק לרגע מלימודו, והמשיך לעמול בתורה, מסוגר בחדרו לילות כימים ומנותק מכל העולם הרוגש שסביבו.
בתקופת המלחמה העולמית היוותה מינסק יעד להמוני פליטים, שהגיעו אליה בבקשם מקום שקט הרחק ממוקד המלחמה, ולעיר הגיעו רבבות פליטים יהודים כשבהם רבים מגדולי הדור, כמו גם הישיבות הקדושות אשר נאלצו לברוח מאימת המלחמה, כישיבת סלבודקה, ישיבת מיר וישיבת ראדין.
בסיום המלחמה, ולאחר קשיים מרובים וטלטולים, הצליחו להגיע לכווידאן אך לתדהמתם גילו כי העיירה כולה חרבה בעת המלחמה ולא נותר בה כל תושב יהודי. שם הגיע ההחלטה לעבור לווילנא, העיר הגדולה בה התגוררו חלק מבני משפחתו, העיר בה שכנו ישיבות וגדולי תורה ובראשם מרנא רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זיע"א.
שם, נפתח פרק חדש ומופלא בתולדות עם התורה. בווילנא, עיר הבירה של עולם התורה באירופה, החלה שמש הנהגתו לזרוח ולהאיר.
מרן רבי חיים עוזר הכיר בגדלותו, ולמרות גילו הצעיר התייחס אליו כאחד מגדולי הדור, והיה משתף ומתייעץ עמו בהכרעות סבוכות. למרות זאת, המשיך להיות נסתר ומוסתר מעין כל, ורק בודדים מקרב תושביה היהודים של וילנא ידעו על הענק הנמצא ביניהם.
באסרו חג פסח תרצ"ג, החל מרן החזון איש בהשגת האישורים בכדי לעלות לארץ ישראל. הבקשה נשלחה לירושלים על ידי מרנא רבי חיים עוזר זצוק"ל, ששמח מאוד שאורו יזרח בארץ ישראל. כעבור כשבועיים, הגיע מכתב תשובה מירושלים שבישר כי ישנה אפשרות להשגת הרישיונות באופן מיידי, בתנאי שהחזון איש יסכים לקבל על עצמו את תפקיד הראב"ד בעדה החרדית בירושלים. החזון איש התנגד נחרצות, למרות שהבין כי האישורים עלולים להתעכב זמן רב. כעבור 16 יום, התקבלו האישורים. מיד החל לפעול במרץ בהכנות לעליה, ואף שהימים היו סוף ימי חודש סיון, ביקש להגיע לארץ הקודש עוד לפני ימי בין המיצרים. במוצאי שבת קודש ז' בתמוז תרצ"ג עזב את וילנא כשמרנא רבי חיים עוזר, מרן רבי חנוך אייגש בעל ה"מרחשת" ובני משפחתו הקרובים, מלווים אותו אל תחנת הרכבת ונפרדים ממנו לשלום. משעזבה הרכבת את הרציף, נשמע קולו הנאנח של רבי חיים עוזר על עזיבתו של מרן החזו"א
ביום שני ט"ז בתמוז תרצ"ג, הגיע מרן החזון איש לארץ הקודש. היה זה התגשמות חלומו ושאיפותיו - שנים רבות קודם לזמן זה לזכות לחונן את עפר הארץ הקדושה. דאגותיו של החזון איש עם בואו לארץ ישראל, היו בשאלות ההלכתיות והרוחניות, ומיד עם הגיעו חש תחושת אחריות לצרכי הכלל וחיזוק היהדות. בכוונתו הייתה לעבור להתגורר בפתח תקווה, אך לאחר שהפצירו בו להגיע לבני ברק, יצא להתרשם מהמושבה שהייתה אז בראשית דרכה, והחליט לקבוע את משכנו בתוכה. הגעתו של החזון איש לבני ברק, היוותה פתיחה של תקופה משמעותית ומפוארת ביותר בתולדותיו של עם ישראל בכלל והציבור החרדי בפרט. אט אט הכיר עם ישראל את גדולתו, והכיר בו כקברניט המנהיג ומוביל את הציבור הנאמן לתורת ה' בשעותיו הקשות ביותר
בליל יום חמישי י"א במרחשוון תרל"ט, זרחה השמש בעיירה קוסובה לרבי שמריהו יוסף ורעייתו הרבנית מרת רשה לאה, בהיוולד בנם השני אברהם ישעיהו, הלא הוא מרן החזון איש זצוק"ל.
היה זה מאורע היסטורי רב חשיבות בתולדות העם היהודי אשר בתחילתו, איש מכל השמחים בלידתו בקוסובה, לא שיער ולא העלה בדעתו את האור הגדול שהחל לזרוח ולהאיר. איש לא חזה כי זה הילד הקטן עתיד להיות להם לישראל כגלגל חמה המחמם ומאיר לעולם כולו.
בחודש חשון תרנ"ב מלאו לו שלוש עשרה שנים, הגיל בו נכנס לעול תורה ומצוות. אף שכבר שנים קודם לכן כל הוויתו עמלו ומהותו היו מוקדשים לתורה, עם כניסתו לעול תורה ומצוות קיבל על עצמו כי מכאן ואילך עד אחרית ימיו ילמד תורה לשמה.
שאיפותיו של הנער אברהם ישעיהו לעליה בתורה, לא ידעו גבול ושובע. לאזניו הגיעו השמועות על ישיבת וואלוז'ין אשר נוסדה על ידי רבי חיים מוואלוז'ין, שהיתה הישיבה החשובה ביותר, בה הסתופפו מיטב הכוחות הרוחניים של כלל ישראל. וכך יצא לדרכו דרך ארוכה שארכה ימים ארוכים כשלבסוף עמדו רגליו בשערי ישיבת "עץ חיים" בוואלוז'ין. בתקופה זו כיהן בישיבת וואלוז'ין רבי חיים סאלוויצ'יק, אשר נחשב אחד הגדולים שבדור.
אף ששאיפתו להסתופף בצילו של רבי חיים היתה גדולה עד למאד זמן שהותו בוואלוזין הסתכם בשהיה של ארבעה ימים בלבד, היות והתברר לו כי לא ניתן לאכול לחם שאין בו חשש חדש, ומתוך הקפדה על עניני הכשרות, החליט בלית ברירה לשוב חזרה לביתו שבקוסובה.
לאחר שנים ארוכות של עמל תורה בין כתליו של בית המדרש הישן בקוסובה, בערה בקרבו השאיפה להכיר ולהימצא בקרב גדולי תורה, להכיר את אורחותיהם לקבל מהם דרכי לימוד עליה ובניה רוחנית. לאזניו הגיעו השמועות על קיבוץ מיוחד של בני עליה בעיר ווילנא אשר בראשותו עמד מרנא רבי חיים עוזר גרודזינסקי זיע"א. מרן החזון איש עזב את קוסובה, המקום בו נולד, ועקר עצמו מבית המדרש הספוג בתורתו לילות כימים, כשהוא שם פעמיו לווילנא. בתקופה זו, החל לראשונה לפרסם ברבים את חידושיו, על גבי גיליון קובץ תורני שבועי שנוסד על ידי רבי יצחק בלאזר זצ"ל, ומתקופה זו ואילך היה החזון איש מעורב בכתיבת עוד קבצי תורה בהם פירסם את חידושיו ועיטר בהם את הערותיו.
בהגיעו לפרקו, החלו להגיע לאביו הצעות נכבדות, היו בהם כאלו שהיו בנות רבנים נכבדים או עשירים אשר ביקשו להכניס ברכה אל ביתם לזכות בתלמיד חכם המופלא כחתן. חפצו ותשוקתו היה להמשיך ללמוד תורה בהשקט ובצנעה ללא כל עול.
בחודש חשוון שנת תרס"ו בא בברית האירוסין עם מרת בתיה, בתו של ר' מרדכי ביי, מנכבדי העיירה כווידאן, אשר קיבל על עצמו את עול פרנסתו כל הימים, כדי שיוכל להמשיך ליישב על התורה ועל העבודה כרצונו וחפצו.
כעבור שלושה חודשים, ביום שלישי יא' בשבט נכנס החזון איש לחופה, במעמד בני משפחתו וציבור מבני כווידאן אשר באו לשמוח בהקמת הבית החדש בישראל, בית שלימים יהיה הבריח התיכון ומקום משכנה של התורה ממנו תצא הוראה לכל כלל ישראל.
אחר נישואיו עבר החזון איש להתגורר בעיירה כווידאן, העיירה היתה עיירה קטנה בת כמאה ועשרים משפחות אשר רובן הגדול שומרי תורה ומצוות, המקום הקטן השקט המנותק מהמולת הערים הגדולות מצא חן בעיני החזון איש, אשר ראה במקום זה מקום בו יוכל להמשיך לעמול בתורה מנותק מן העולם מופרש מכל עניני החומריות, בלתי לה' לבדו, כשבני העיירה אינם מודעים לגדלותו, והיה נראה בעיניהם כיהודי פשוט.
בשלהי קיץ שנת תרע"ד, פרצה מלחמת העולם הראשונה. העולם היה כמרקחה, רוסיה נלחמה בגרמניה, והעיירה כווידאן הסמוכה לגבול עם גרמניה, היתה לחזית ולמקום מלחמה והיתה מהראשונות להיפגע מאש המלחמה. רובם של תושבי העיירה נמלטו על נפשם מאימי הכובש הגרמני לתוככי רוסיה, בין הנמלטים היו גם החזון איש ובני משפחתו.
עם הגיעם לסטאוויץ מצאו מקום משכן זמני בו יוכלו להתגורר. ובעוד מסביב ההמולה רבה, הפחד והחשש מפני הבאות, מרן החזון איש אך ביקש להמשיך לחיות בעולמו המרומם, בבית המדרש.
באותה תקופה, התבקש על ידי רב המקום למלא את מקומו. בתקופה זו ניהל את עניני המקום ביד רמה ופעל בכל ענין הנדרש ממנו כרב, אך כששב הרב למקומו, חזר שוב לד' אמותיו כפי שהיה מסתיר את הנהגותיו ואורחותיו ועומל לבל יכירו בדמותו המרוממת והנעלה.
התחנה הבאה בנדודיהם של מרן החזון איש והרבנית, הייתה מינסק. רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, השכיר להם חדר מדירתו, בו הניחו את מעט חפציהם ומטלטליהם, כשהחזון איש ממהר למצוא מקום בו יוכל להמשיך להגות בתורה כבימים ימימה.
בתקופה זו, כך העידו מקורביו, לא פסק לרגע מלימודו, והמשיך לעמול בתורה, מסוגר בחדרו לילות כימים ומנותק מכל העולם הרוגש שסביבו.
בתקופת המלחמה העולמית היוותה מינסק יעד להמוני פליטים, שהגיעו אליה בבקשם מקום שקט הרחק ממוקד המלחמה, ולעיר הגיעו רבבות פליטים יהודים כשבהם רבים מגדולי הדור, כמו גם הישיבות הקדושות אשר נאלצו לברוח מאימת המלחמה, כישיבת סלבודקה, ישיבת מיר וישיבת ראדין.
בסיום המלחמה, ולאחר קשיים מרובים וטלטולים, הצליחו להגיע לכווידאן אך לתדהמתם גילו כי העיירה כולה חרבה בעת המלחמה ולא נותר בה כל תושב יהודי. שם הגיע ההחלטה לעבור לווילנא, העיר הגדולה בה התגוררו חלק מבני משפחתו, העיר בה שכנו ישיבות וגדולי תורה ובראשם מרנא רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זיע"א.
שם, נפתח פרק חדש ומופלא בתולדות עם התורה. בווילנא, עיר הבירה של עולם התורה באירופה, החלה שמש הנהגתו לזרוח ולהאיר.
מרן רבי חיים עוזר הכיר בגדלותו, ולמרות גילו הצעיר התייחס אליו כאחד מגדולי הדור, והיה משתף ומתייעץ עמו בהכרעות סבוכות. למרות זאת, המשיך להיות נסתר ומוסתר מעין כל, ורק בודדים מקרב תושביה היהודים של וילנא ידעו על הענק הנמצא ביניהם.
באסרו חג פסח תרצ"ג, החל מרן החזון איש בהשגת האישורים בכדי לעלות לארץ ישראל. הבקשה נשלחה לירושלים על ידי מרנא רבי חיים עוזר זצוק"ל, ששמח מאוד שאורו יזרח בארץ ישראל. כעבור כשבועיים, הגיע מכתב תשובה מירושלים שבישר כי ישנה אפשרות להשגת הרישיונות באופן מיידי, בתנאי שהחזון איש יסכים לקבל על עצמו את תפקיד הראב"ד בעדה החרדית בירושלים. החזון איש התנגד נחרצות, למרות שהבין כי האישורים עלולים להתעכב זמן רב. כעבור 16 יום, התקבלו האישורים. מיד החל לפעול במרץ בהכנות לעליה, ואף שהימים היו סוף ימי חודש סיון, ביקש להגיע לארץ הקודש עוד לפני ימי בין המיצרים. במוצאי שבת קודש ז' בתמוז תרצ"ג עזב את וילנא כשמרנא רבי חיים עוזר, מרן רבי חנוך אייגש בעל ה"מרחשת" ובני משפחתו הקרובים, מלווים אותו אל תחנת הרכבת ונפרדים ממנו לשלום. משעזבה הרכבת את הרציף, נשמע קולו הנאנח של רבי חיים עוזר על עזיבתו של מרן החזו"א
ביום שני ט"ז בתמוז תרצ"ג, הגיע מרן החזון איש לארץ הקודש. היה זה התגשמות חלומו ושאיפותיו - שנים רבות קודם לזמן זה לזכות לחונן את עפר הארץ הקדושה. דאגותיו של החזון איש עם בואו לארץ ישראל, היו בשאלות ההלכתיות והרוחניות, ומיד עם הגיעו חש תחושת אחריות לצרכי הכלל וחיזוק היהדות. בכוונתו הייתה לעבור להתגורר בפתח תקווה, אך לאחר שהפצירו בו להגיע לבני ברק, יצא להתרשם מהמושבה שהייתה אז בראשית דרכה, והחליט לקבוע את משכנו בתוכה. הגעתו של החזון איש לבני ברק, היוותה פתיחה של תקופה משמעותית ומפוארת ביותר בתולדותיו של עם ישראל בכלל והציבור החרדי בפרט. אט אט הכיר עם ישראל את גדולתו, והכיר בו כקברניט המנהיג ומוביל את הציבור הנאמן לתורת ה' בשעותיו הקשות ביותר